פרט לעונש המוות, שלילת חירותו של אדם במתכונת של מעצר או מאסר בפועל, זה אמצעי הענישה הקשה ביותר הקיים במאה ה-21. עונש המכניס את העבריין אל מאחורי סורג ובריח, בתנאים קשים, הרחק מהציבור והחברה וכאמצעי, אף אם צודק, מדובר על אמצעי קשה ביותר שלמעשה מנתק את הנורמטיביות מהאדם והופך אותו ברגע לסוג של חיה. עונש מסוג זה, אם בא לידי ביטוי במעצר ואם בא לידי ביטוי במאסר, עלול להפוך את האדם לעבריין בכוח, להפוך אותו לאלים יותר, מסוכן יותר וכמובן להשפיע עליו גם לאחר שחרורו מבית האסורים.
שעבריין מורשע ונמצא אשם, לשופט למעשה יש מספר אפשרויות בהתאם ללשון החוק, לשופט קיימת האפשרות להטיל עונש מאסר כמובן אך קיימת לו היכולת להטיל גם מאסר מותנה, קנס כספי, שירות למען הציבור, מבחן טהור וכיוצא באלה.
במאמר זה, אבחן דווקא את האמצעי של עונש המאסר, ובפרט עונש המאסר המוטל על עבריינים מועדים (רצידיוויסטים) החוזרים לבצע את אותו סוג פשע פעם אחר פעם.
א - עונש מאסר והצדקות להטלתו
כאמור פרט לעונש המוות, עונש שלא מיושם הלכה למעשה במדינת ישראל, עונש המאסר בפועל הוא אמצעי הענישה הקשה ביותר מבין יתר אמצעי הענישה הקיימים, עונש הגורם לסבל רב שבא לידי ביטוי בצורות שונות כגון: כאב גופני או נפשי, מצוקה, חסכים והשפלה.
במחקרים רבים נמצא כי הסבל בא לידי ביטוי, בין היתר, בשלילת החירות עצמה, בניתוק מהחברה והמשפחה, וכן מהחשש המתמיד מתקיפות של אסירים אחרים.
אך הסבל לא רק של העבריין, והרי שגם משפחתו סובלת ממאסרו, ומבלי לעמוד על הסבל הנגרם למשפחה ביותר מכמה מילים, אך ברור לכל כי משפחתו של האסיר משלמת מחיר כבד, הן ברמה החברתית והן ברמה הכלכלית.
נוסף לסבל שנגרם לעבריין בזמן מאסרו, יש את הסבל שנגרם לו ולמשפחתו לאחר שחרורו.
אחרי שחרורו נושא העבריין תווית של פושע אשר נשא בעונש מאסר, תווית המונעת ממנו פעמים רבות לנצל הזדמנויות לגיטמיות דוגמת מציאת עבבודה ראויה, ולעיתים כך בלית ברירה, ייצור העבריין המשוחרר קשרים עם גורמים עבריינים בהמשך.
דא עקא? לא בטוח כלל כי כל הסבל המתואר, מוצדק.
ראשית, קשה לבחון באופן מדעי האם עונש המאסר משיג את הייעוד שלו, ייעוד שאינו ברור.
ומחקרים מראים שהמאסר לא משקם ודווקא ההיפך הוא הנכון.
המאסר גורם לאסיר ללמוד שיטות עבריינות חדשות ומתוחכמות, הוא הופך כועס יותר כלפי החברה שדחתה אותו ושלחה אותו למאסר, וביום בו ישוחרר עשוי הוא להפוך למסוכן יותר.
אם בכל זאת ״נתאמץ״ למצוא הצדקות, ישנן 2 גישות פילוסופיות עקרוניות הנוגעות לענישת עבריינים בכלל ובהטלת עונשי מאסר בפרט.
האחת היא הגישה התוצאתנית, מחזיקי גישה זו מאמינים שהענישה מכוונת כלפי העתיד תהיה מוצדקת רק אם התוצאות שלה יועילו בעתיד לקורבן העבירה, לחברה ולעבריין עצמו.
השנייה היא הגישה המוסרנית, לפיה ענישתו של העבריין מתבקשת מעצם המעשה האסור שהוא ביצע ואין קשר לתוצאות עתידיות שהענישה תביא או לא תביא, למעשה הענישה על פי מחזיקי גישה זו היא ענישה תגמולית, דהיינו עונש לשם העונש.
ב - עבריינות רצידיוויסטית
רצידיביזם או מועדות, היא חזרה למעגל הפשע או לעבריינות חוזרת לאחר שהורשע העבריין. הקרימינולוגיה, כ"מדע הפשיעה", שואפת לחקור, להבין ולהסביר את תופעת הפשיעה, את המוערבים בפשיעה ואת התגובה החברתית לתופעת הפשיעה בחברה.
בשיטות משפט שונות ניתן משקל רב לענישתם של עבריינים חוזרים, דוגמא קיצונית ביותר היא מדיניות ה- "three strikes and you are out "הנהוגה במספר מדינות בארה"ב, לפיה, עבריין שהורשע בשלישית עשוי להישלח למאסר עולם גם בגין עבירות מינוריות.
במדינת ישראל הפסיקה והחקיקה מתייחסים לעבריינות מועדת, כך למשל בתיקון 113, עברו הפלילי של נאשם יבוא לידי ביטוי בעת קביעת העונש.
כיצד מתייחסים בתי המשפט לעבריינים חוזרים אם כן?
אם, לצורך העניין, נניח שמדובר בעבריין שהורשע בעבר והוטלו עליו עונשים קלים והוא לא נרתע מהם הוא עשוי להירתע מביצוע עבירות דומות בעתיד, לאחר נשיאה של עונש מאסר בפועל.
על כן, במקרים רבים של עבריינים מועדים, בית המשפט ישקול גזירתם של תקופות מאסר ממושכות ועבריינים מועדים, ישפטו לעונשי מאסר ממושכים על מנת להגן על שלום הציבור . התביעה תתייחס לעברו הפלילי של הנאשם כפי שעולה מגיליון הרשעותיו הקודמות, לנזק שגרם הנאשם לחברה הן בעבר והן בעבירה הספציפית הנדונה, לנפיצותה של העבירה שהורשע בה, ובצורך להילחם בעבירה זו על ידי ענישה מחמירה ומרתיעה.
נראה אם כך, שאכן ישנה התייחסות לחומרה כאשר העבריין העומד לדין הוא עבריין אשר לא הורתע בעבר, הן מעונשים קלים והן מעונשי מאסר בפועל. לכאורה, ניתן להבין את נקודת המוצא של הטלת עונש מאסר נוסף על אותו עבריין חוזר - הלא הוא ביצע את אותה העבירה מספר רב של פעמים ולא למד את "הלקח" וראוי להענישו בשל התנהגותו האסורה, האומנם? ניתן לייחס ענישה זו של העבריין המועד למחזיקי הגישה המוסרנית, כאמור, אותה גישה המאמינה שענישתו של עבריין מתבקשת מעצם הפשע שביצע ואין כל קושי להבין מדוע הגישה המוסרנית כביכול "צודקת".
נניח לצורך הדוגמא, שמדובר בסוחר סמים פלוני, המודע לעובדה שהוא מבצע עבירה פלילית חמורה אשר בגינה יש סנקציה של עונש מאסר, והוא בכל זאת מחליט לבצע את העבירה ולבסוף נתפס ונעצר. אותו סוחר סמים, שהאמין אולי "שלי זה לא יקרה", לקח סיכון שהוא עשוי להיתפס ולהיעצר, ושכלכל אל מולו עלות- שהיא מעצר ומאסר אל מול תועלת שהיא הכנסת כסף מזומן מעסקאות הסחר שהנ״ל מבצע, אזי נראה לכאורה, שאכן מגיע לאותו סוחר סמים עונש מאסר בפועל, אך בפרקטיקה הנהוגה כיום, אין השופט רואה אל מולו אך ורק עבריין אשר ביצע עבירה שמולה יש גמול, ועל השופט היושב בדין לשקול שיקולים נוספים בעת גזירת דינו, שיקולים של הרתעת הרבים, אופי העבירה, נסיבותיה, עולמו הפנימי של העבריין, וכן חובת השיקום של הנ״ל.
אך טול את אותו סוחר סמים, תניח כי הלה נשא במספר עונשי מאסר, עברו טומן מספר רב של הרשעות והוא לא מכיר שום נורמה אחרת שהיא לא פלילית, הבה נניח גם כי אותו סוחר סמים רצידיוויסט עומד לדין בכל הליך אל מול אותו שופט, ואותו שופט דן אותו בכל הליך לעונש מאסר, בין אם ממושך ובין אם לאו, אותו שופט רואה הלכה למעשה ששלילת חירותו של העבריין אינה מרתיעה אותו והוא חוזר על אותו פשע בכל עת גם כשאינו מצוי מאחורי סורג ובריח, האם לא פסול הדבר? האם לא מוטלת על השופט איזושהי אחריות לאותו רצידיוויסט? האם ערך ענישתו לא שווה ערך לענישתו של זה שאינו בר ענישה? זה שדחף גורם לו לבצע את פשעו? האם מוסרי וצודק להכניסו שוב לעונש מאס, עונש שכאמור לא מצליח להרתיע, לא מצליח לשקם ומעניש אך ורק בשם העונש.
ג - התועלת בהטלת עונשי מאסר לעבריינים רצידיוויסטים
עד כה עסקנו באותו עבריין מועד שאיננו נרתע מעונשים דומים אשר נשא בעבר, ואל לנו לשכוח כי הנ״ל בנוסף רוכש גם במהלך המאסר כלים נוספים המעצימים את כישוריו הפלילים.
העבריין המועד עלול לדחות את החברה הנורמטיבית עם שחררו כפי שזו דחתה אותו בעבר שוב ושוב.
כאן גם המקום להעיר כי אסייג את כל התייחסותי לעבריינים שמסוכנותם היא אומנם סטטוטורית, אך אין הם רוצחים פסיכוטיים או פושעי מין מסוכנים.
בין היתר, התייחסותי הינה לעבריינים מועדים, דוגמת סוחרי סמים, גם אם הם סוחרים בסמים קשים, גנבים, נוכלים, אלימים וכיוצא באלה.
למרבה הצער, לא הצלחתי לעמוד על התועלת בהשמתו של עבריין מועד כאמור, בבית הסוהר.
ניתן למצוא צידוקים דווקא לחוסר התועלת בהשמתו של זה מאחורי סורג ובריח. לרבות מה שכתבתי לעיל, אסיר מטיל מעמסה כבדה על הקופה הציבורית, ויש כמובן עלות המערכת השיפוטית ומערכות האכיפה השונות, ואסיר במדינת ישראל עולה כ-10,000 ₪ לחודש בהערכה גסה.
לעומת זאת, ייתכן שישנה תועלת בהרחקתו מן החברה שכן העבריין המועד נקבע כמסוכן באמת מספר פעמים, ומן הראוי להרחיקו מן החברה, אך כאן יפה טענתם של מחזיקי הגישה האובליסיונסטית לגבי מה שהם מכנים " the dangerous few ", אלה שמסוכנתם היא אכן ממשית, כאלה שהאזרח לא מוצא כל דרך אחרת להגן על עצמו מפניהם. לטענתם, קבוצה זו של עבריינים מסוכנים היא קבוצה קטנה מיתר האסירים ומונה כ-5% מכלל אוכלוסיית האסירים, דהיינו לגישתם ניתן לכלוא את המסוכנים באמת, כי הם באמת יכולים להזיק לנו כחברה, אך בנוגע ליתר האוכלסייה, ייתכן וניתן יהיה להסתפק בעונשים אחרים בתכלית.
סוף דבר
מחד גיסא, בחברה המודרנית כיום, לא נראה שישנה כל אפשרות לביטולו של עונש המאסר וקל וחומר ביטולו דווקא לעבריינים מועדים, אלו שחוזרים לבצע עבירות פליליות חדשות לבקרים.
עונש המאסר מושרש היטב בחיים המודרנים, ולכן נראה שתמיד תעלה שאלת האלטרנטיבה: "מה אכן ניתן לעשות במקום עונש המאסר? אם יבוטל עונש המאסר לאלו, החברה עשויה 'לקרוס' הפשיעה עשויה לעלות, ועשוי להיווצר מצב של כאוס" אך מאידך גיסא, עונש המאסר הוא תופעה יחסית "מודרנית" בתולדותיה של הענישה הפלילית, וניצניו, בהערכה גסה, התחילו לנבוט בשלהי המאה ה-13 לספירה.
וכאמור לעיל, אין כל אינדיקציה שאכן עונש מאסר הינו אפקטיבי ומשיג את ייעודו.
יתרה מזאת. אין גם כל הוכחה לכך שאלו אשר הוכנסו בשערי הכלא, אכן יוצאים מזיקים פחות , מה שלא ניתן להתווכח עליו, הוא סבלו של האסיר, האסיר עלול להפוך לעבריין "מלומד" יותר, נטל כלכלי מוטל על כתפי משפחתו וכתפי החברה.
וביחס לשאלת האלטרנטיבה - אתייחס שוב לגישת האובליסיוניסטים ודווקא למחזיקי הגישה הקיצונית, ואומר שמן הראוי לבטל את האמצעי של עונש המאסר ואז לבחון מה יוליד דבר, ואת הכסף שיחסך לחברה, להשקיע למשל באמצעי שיקום טובים יותר, באמצעים חינוכיים למניעת הפשיעה ועוד.
כותב: עורך דין פלילי טאי שרקי
ליצרת קשר וייעוץ ראשוני ללא התחייבות פנו ל-054-755-6464.
24/07.
